הערסל

"שום דבר לא יקרה אם לא תגרום לו לקרות" הם אומרים. ברור שהם צודקים, הרי למה שדווקא לי זה יקרה, מדוע שאני אהיה שונה מאחרים? בכלל, לחשוב ולחיות ככה זה די מתנשא והרי זה אני שתמיד אומר שאני מתעב יהירות. הכי מפחידה אותי העובדה שהם באמת מאמינים לי, או שאולי בי. מאמינים יותר מאשר אני מאמין לעצמי, או שאולי בעצמי. האמונה העיוורת שלהם עוצרת אותי. אף אחד מהם לא הבין מי אני באמת ולכן אף אחד מהם עדיין לא מנסה לסתור אותי, לעורר אותי, להציל אותי מעצמי.

השנים עשו את שלהן, התמימות אבדה וטוב שכך, אך כמו תמיד, זה שחור או לבן. אפור הוא צבע לא ודאי אז למדתי להתעלם ממנו, למדתי להשיג הכל או כלום. והכל במילים, דיבורים ברמה שלא הייתה מביישת אף פוליטיקאי או פילוסוף מכובד. שוב הקיצוניות, לשמור על שתיקה או להביע דעה, להכיר בטעויות או לדבוק בעקרונות, לומר סליחה או לצאת לדרך חדשה. המוזר הוא שעם הזמן הפכתי מודע לעצמי. מודע לעובדה שהבחור חסר הבטחון עדיין שם, הוא פשוט מסתתר מאחורי מעטה המילים.

מודעות עצמית… יש לה את היתרונות שלה אך החסרון הבולט הוא חוסר היציבות הצבוע בגוונים של אפור. והרי אני שונא צבע אפור. כמה פעמים אדם יכול להשתנות בזמן קצר כל כך ובכל זאת להכיר את עצמו? אין פלא שהם לא באמת מכירים אותי, שהם עדיין מאמינים לי, או בי. אירוני, אך בשל אמונתם בי אני מתחיל להאמין בעצמי. ושוב הקיצוניות, חוסר בטחון או דומיננטיות טוטאלית, יהירות או צניעות, ביקורתיות או פרגון.

השנים עשו את שלהן ורק עכשיו אני מכיר את עצמי. הרי מרוב שינויים והתאמות, מילים וציפיות, איבדתי את אני, עצמי ואנוכי. זה לא בזכותי, אלא בזכותה. זאת שגילתה אותי לפניי. זאת שחשפה אותי ואת מילותיי. היא תמיד שומרת על איזון, שתי רגליים על הקרקע. בעוד אני מרחף באוויר, מחכה, מצפה שמשהו יקרה. אבל "שום דבר לא יקרה אם לא תגרום לו לקרות" היא מזכירה לי. טוב שהיא שם, באמצע, מושיטה את ידיה בכל פעם לכיוון אחר, לכיוון בו אני נמצא. פעם ימינה ופעם שמאלה, פעם מתון ופעם קיצוני, פעם שחור ופעם לבן. שחור ולבן זה אפור והרי אותה אני אוהב…

למה זה תמיד שחור או לבן? הרי אפור זה צבע יפה.

כן, הזמן עושה את שלו. אפשר לשבת ולהתלונן, אפשר לקום ולעשות מעשה. מה שלא תבחרו, הזמן כבר יטפל לכם בחיים. לפחות כך היה אצלי.
בכלל, התחושה שקיבלתי בחודשים האחרונים היא שההמתנה משתלמת, רק צריך להזהר לא להמתין יותר מידי. הסיכון להתנוונות הרצון, מה שנקרא "דלקת בקרום החשק" הוא גבוה ובמקרה שלי לא הייתי רחוק מזה. בכל זאת, 8 חודשי האבטלה שתמו ב 1.1.08 כמעט ודחפו אותי לשם אך אירוני או לא, שנה חדשה, חיים חדשים.

הזמן… לא רק שהוא עושה את שלו, הוא גם עושה את זה מהר. החיים חולפים וכל בכייה על חלב שנשפך נראית כל כך חסרת משמעות במבט לאחור, כמעט מצטערת. הרי אין אנו מספיקים לסיים את דברי הקינה שלנו וכבר "צרה חדשה", התמודדות נוספת עם החיים. האמת, אם יש מילה בעברית שמעניינת אותי, היא המילה "חיים". אינני יודע להסביר זאת, אך המילה הזאת נשמעת מלאת אנרגיות, מעוררת התחדשות ומעודדת בכל שפה שתאמרו אותה. והרי זה אירוני, כי החיים כל כך קשים ומלאי הגבלות עד שכמעט ממש קשה לקרוא להם "חיים". בעברית זה קיצוני מאוד. משפטים כמו "תעשה חיים", "לחיים" מעצימים את המשמעות הגדולה מכל למילה הזאת, החיים עצמם.

אני אפילו לא יודע למה אני כותב את הדברים הללו. דווקא "החיים" שלי נמצאים במקום אחר, טוב יותר. מצאתי עבודה נוחה המתאימה לאורך החיים שבו אני מעוניין עד שנה הבאה, קיים סיכוי סביר להצלחה טובה במבחן הבגרות במתמטיקה 4 יחל ובהתאם לכך, סיכוי לא רע בכלל להרשם כבר השנה למדעי המחשב ב HIT. מצבי הכלכלי חוזר לנורמה עם זכות בעו"ש ומשכורת יציבה. ובכלל, הכל תקין… אך האם זה מספיק? יבוא אדם ויאמר שאין לי ולו סיבה אחת להצטער על חיי שכן יש לי משפחה בריאה, חברה שאוהבת (ואני אותה), עבודה, עתיד ומלא פוטנציאל… אך משהו עדיין חסר… משהו שאינני מסוגל להצביע לכיוונו, פשוט כי אין לי מושג ממה הוא נובע. מין תחושה כזאת, שמקומי בעולם אינו פה. ב"פה" אני מתכוון להכל… למדינה, לכדור הארץ… שטותי אה?

הפוסט נקטע באיבו בכדי למנוע ממני להתבאס. סה"כ הכל בסדר.

עכשיו חזרתי מרופא השיניים… וכמו כל מפגש שלי עם רופא שיניים, גם הפעם התבשרתי כי מצבי בכי רע. זה לא שלא ציפיתי לזה, בכל זאת אני מתפוצץ מכאבים כבר כמה חודשים, אך לצערי סף הכאב שלי גבוה מאוד והצלחתי להתמודד עם הכאבים מבלי ללכת לרופא השיניים. הוא, לעומת זאת, לא מבין איך יכולתי לסבול את הכאב ועד מהרה ביצע את טיפול השורש המיוחל (לפחות את חלקו הראשון).
אך שאלו יהיו הצרות שלי. בפעם הבאה, עקירה כירוגית של שן בינה שהחליטה שלצמוח ישר זה פאסה ושהישר החדש הוא עקום. וכשחושבים שזהו, כמה טיפולים, לא יקר (יש לי ביטוח) ויהיה בסדר, לא לא… הרופא מיד דואג להסביר שבשל טיפולים לקויים במשך השנים, לא רק שהחניכיים שלי פרשו מזמן מהמאבק אלא שגם חלק מעצמות השיניים שלי נסגו. מה זה אומר? השתלות עצם בסך כ 3000 שח. יופי לי!
מסתבר שמעכשיו אני צריך לבקר אצלו כל חצי שנה לפחות ולבצע שטיפות מי פה כל יום פעמיים לפחות… בקיצור, מרפאת השיניים היא הבית החדש שלי.
ואני חשבתי שיש לי סתימה אחת .

נ.ב. - לטענתו זה לא הקולה גורמת לזה… לפחות להמשיך לשתות קולה אני יכול!

אחרי 8 חודשים וחצי של אבטלה ובטלה, היום התקבלתי לעבודה.
אני מתחיל ב 1.1.2008 ככה שזה ממש בשנה החדשה והעבודה היא בחנות צילום דיגיטלית… מתאים לי לא? בכל זאת, התחביב שלי הוא צילום.
משמרות נוחות, כסף טוב מאוד, מטר מהבית, אין שבתות או מוצאי שבתות… עבודה כלבבי.
אז שיהיה לי בהצלחה! אני מאוד מתרגש לעבוד כל היום ולא לשבת בבית ולא לעשות כלום.

אתם מכירים את זה שתוך כדי שינה או כשאתם נמצאים במקום כלשהו ואין לכם איך לכתוב ועולה לכם רעיון אדיר לפוסט ואז אתם מגיעים הביתה ושוכחים לחלוטין מה היה הרעיון? זהו, אז זה מה שקרה לפוסט הזה.

טוב, כן כן, אמרתי שאני אוהב את החורף, אז מה… ככל שעובר הזמן אני מתחיל לשנוא את הקור הנוראי הזה וגעגועי לימות הקיץ החמים חזקים מתמיד. אז כאקט מחאה על החורף המתחזק, 10 דברים שאני שונא אצלך, חורף מעצבן!

1. להתעורר בבוקר - רק המחשבה על לצאת מהשמיכות מקפיאה אותי. כל כך כיף מתחת לשמיכות, מזל שאני מובטל ואין לי למה לקום בבוקר.
2. לצחצח שיניים - עוד לא קמתי וכבר, מכת קור בכפות ידיים. אני אומר לכם, צריך למצוא פתרון "דוד-לילה" שלא צורך הרבה חשמל ודואג שיהיו מים חמים בבוקר.
3. לרכב על האופנוע שלי - שום מעיל בעולם לא יעצור את הקור שנכנס מכל חור אפשרי, שלא נדבר על הגשם. אולי העובדה שאין לי כסף לביטוח משתלם לי?
4. קמתי בבוקר, בחוץ חמים ונעים, יצאתי לסידורים ופתאום, מבול של החיים. מטריה מישהו?
5. לגור בבית מבטון, אה, בעצם כל בית עשוי מבטון בארץ - אז - לגור בבית! תמיד קר בתוך הבית, מידי פעם אפילו יותר מאשר קר בחוץ.
6. ואם בבטון עסקינן, בה"ד 1 (קק"צ) בחורף זאת חוויה בלתי נשכחת. בטון ללא צבע מבודד, תנורים שלא פועלים ולמען השם, למה היה חייב לרדת שלג במצפה רמון דווקא בחודשיים שאני הייתי שם?!!? ובשביל מה? סיכת מ"מ!!
7. נוסע הביתה, חייב להטיל את מימיי, מחזיק, מחזיק עד שלבסוף נכנע ועוצר, ואיפה? דווקא במקום הכי קפוא שיכולתי למצוא. יש צורך לפרט עוד?
8. לנשום - אני רק נושם את הקור וכבר אני מרגיש כאילו בלעתי גוש קרח!
9. העייפות בחורף - מחשיך כל כך מוקדם שכבר בשעה 7 בערב אתה חושב ש 12 בלילה והיום פשוט לאאאא נגמר.
10. בוץ בוץ ועוד פעם בוץ - נעליים חדשות לא קונים בחורף.

ולמרות כל הסיבות לשנוא את החורף, אני מעדיף אותו על פני הקיץ.ואני מעדיף את הסתיו והאביב על פני שניהם. מה אתם שונאים בחורף?

הענן השחור של מעל ועידת אנאפוליס התפוגג, אולמרט חזר ארצה ושמע את "הביקורת" משרים כמו אלי ישי ואפילו שמע את "תמיכה" משרים כמו ציפי ליבני. "פרשת השחיטות הגדולה ביותר במדינת ישראל" הגיעה כמעט לקיצה לאחר שמשטרת ישראל "החליטה" לסיים את החקירה עקב "חוסר" ראיות, מה שאומר שמצבו של אולמרט, לצערי, לא רע ואולי אפילו יצליח לסיים את הקדנציה שלו. הרי הביקורת מפי עם ישראל היא כה שטחית וחסרת השפעה ושרי הממשלה "המאיימים" לפרוש ולהפיל את הממשלה לא באמת יעשו זאת, שלא נדע, הכסא שלהם ילקח מהם ובמה יעבדו? במה יפרנסו משפחותיהם? מה יעשו ללא הוולבו?
התנאים לשר בממשלה גבוהים, אולי גבוהים מידי. אידיאליסט אמיתי שמטרתו לשנות ולתרום למדינתו אינו צריך תנאים אלו, כאמור נותנים להם אצבע, הם רוצים את כל היד.
ומורה? כן, ניתן לומר שמורה אף הוא אמור להיות אידיאליסט, אבל זה נכון אולי לתקופת המנדט הבריטי והיום, מורה הוא לא אחר מאשר שכיר, העובד למען פרנסת משפחתו. לפי נוסחא פשוטה זו, מדוע ששר בממשלה העובד ומשפיע הרבה הרבה פחות מאשר מורה במדינה יקבל משכורת גבוהה יותר ותנאים טובים יותר? האם אתם יודעים "שפעם" מורה היה מרוויח כמו שר בממשלה? מה השתנה במרוצת השנים? מדוע שר שהתחיל כפעיל במפלגה (כי השרים היום אינם כמו שהיו פעם - ספרא וסיפא) ומגיע לתפקיד שר ללא תואר (או עם תואר מזוייף - ראו ערך השרה טרטמן) מקבל משכורת הגבוהה פי 3.5 לפחות מאשר מורה שלמד, בעל תואר, בעל רצון אמיתי לתרום לקהילה?
והשוטרים, אוי השוטרים… הם לדוגמא, מצדיקים את המשכורות הנמוכות שהם מקבלים. הרי מדוע לשלם כסף רב לגוף שאינו מבצע את עבודתו כראוי? אינני כמובן מזלזל בשוטרים ובעבודה הקשה שהם עושים יום יום אך גם בגוף זה, כמו בכל גוף במדינת ישראל, החמדנות הרגה את החתול (וגם הסקרנות). לא יתכן שתוכניות תחקיר יפרסמו כתבות בהן השוטרים מוצגים כפושעים בעצמם ובהן השוטרים מוצגים כמי שמפחדים מהפושעים במקום שזה יהיה ההפך. כשאני אומר "לא יתכן" אינני מתכוון לצורך בצנזורה, אלא לטיפול מיידי במשטרת ישראל מהשורש, כפי שדורשים את התפטרותו של אולמרט, דרשו את התפטרותם של ראשי המשטרה. דמוקרטיה, לא? ואל דאגה, שר הפנים יפטר את ראשי המשטרה הרבה יותר מהר ממה שאתם מסוגלים לומר "די למדינת ישראל" כי הרי אם לא יעשה כך, כסאו בראשו (וגם דמו). רק לצורך השוואה: שוטרי ישראל עוברים לצד השני של הרחוב כאשר פושע מוכר עובר מולם, שוטרי ישראל עונים בביזוי לקורבנות אונס, גניבה, פריצה; שוטרי ישראל מעדיפים לעצור את הנהג (ללא עברות תנועה) שנסע על 100 בכביש של 80 מאשר לעצור את הנהג (עם 19 עברות תנועה) שנסע על 180 בכביש של 100, שוטרי ישראל מעדיפים לאסור את החקלאי שירה בפורצים שאיימו על חייו מאשר לעצור את הפורצים עצמם והרשימה ממשיכה עד כדי כך שכיום אין אזרח ישראלי שלא נתקל, שמע, חווה את האטימות והטפשות שמשטרת ישראל. ולעומת זאת? בארה"ב 4 בנות שלא שלמו 17 דולר לשליח הפיצה על האוכל שאכלו, נעצרו, בילו לילה במעצר, נקנסו ב 5000$ ולמדו את הלקח והן לדוגמא, לא יעשו זאת שוב. השוטרים בתגובה:"אנו מתייחסים לכל מקרה ברצינות וזהו מקרה חמור של גניבה".
גופי הרפואה וכבאות האש בישראל גם הם אינם תקינים אך מכיוון שאין אפשרות להאשים לא את הרופאים המצויינים, לא את האחים והאחיות טובי הלב ולא את הכבאים האמיצים, לא נותר לי אלא לומר: אולמרט, לטיפולך.
ומה נשאר? במדינה בה נלחמים כנגד שילוט החוצות בכבישים למרות שאין אפילו סטטיסטיקה של תאונות שנגרמו עקב כך, במדינה בה מעדיפים להתעסק בבעיות חוץ בכדי לרצות את מדינות העולם, סליחה, ארה"ב במקום לפתור בעיות פנים, במדינה בה התקשורת עושה את עבודתה הנאמנה של המשטרה, במדינה בה כל שני וחמישי שביתה אחרת יוצאת לדרכה, במדינה בה ממתינים לאסון בכדי לתקן את הקלוקל, במדינה בה על כל דבר טוב קם דבר רע הרוצה לאוכלו, במדינה בה אין גבול לחוצפה ולבהמיות, במדינה בה הכבוד חשוב יותר מהחיים - במדינה כזאת אסור לחיות, די למדינת ישראל.

יבואו הטוקבקיסטים ויאמרו את מה שתמיד אמרתי:"קום, קח את הדברים שלך ותהגר", אז יאמרו. ואני אומר "קחו את הדברים שלכם והגרו כי מי שחיי במדינת ישראל במצבה הנוכחי ואינו מסוגל לראות שהוא חיי בסדום והמורה ולא מספיק איכפת לו בכדי להביע את דעתו, מקומו אינו כאן".

בהמשך לפוסט "די למדינת ישראל" ולאחר נאום אולמרט בועידת אנאפוליס.

כתבתי כמה וכמה טיוטות, ניסיתי כמה וכמה דרכים, אבל לאחר שצפיתי והקשבתי לנאומו של ראש הממשלה, לא נותר לי אלא לומר:

אולמרט, תתפטר.

אין לי מה להוסיף, תקראו:

השאלה הבאה ניתנה במבחן בכימיה באוניברסיטת וושינגטון.
התשובה של אחד התלמידים הייתה כל כך מעמיקה שהפרופסור שיתף אותה עם חבריו לעבודה, באמצעות האינטרנט, וכך, יש לנו את האפשרות ליהנות ממנה גם כן.
שאלת בונוס: האם גיהינום פולט חום או קולט חום?

רוב התלמידים כתבו הוכחות ע"פ חוק בויל (גז מתקרר כשהוא מתרחב, ומתחמם כשהוא נדחס).
אחד התלמידים, בכל אופן, כתב את הדברים הבאים:
ראשית, אנו צריכים לדעת כיצד המסה של הגיהינום משתנה במשך הזמן.
לכן, נצטרך לדעת את התדירות בה נשמות נכנסות לגיהינום, ואת התדירות בה הן יוצאות משם.
אני חושב שנוכל להניח כי כאשר נשמה נכנסת לגיהינום, היא לא תצא משם.
ולכן, נשמות אינן יוצאות.לגבי התדירות בה נשמות נכנסות לגיהינום, נסתכל על הדתות השונות הקיימות בעולם כיום.
רוב הדתות מאמינות שאם אינך משתייך להן, מקומך בעולם הבא - בגיהינום.
כיוון שקיימות יותר מדת אחת כזו, נניח כי כל הנשמות נכנסות לגיהינום.
עם תדירויות ההיוולדות והמוות בעולם כמו שהן, נוכל לשער שמספר הנשמות בגיהינום הולך וגדל כפונקציה מעריכית.
כעת, נסתכל על הקצב בו הגיהינום מתרחב לפי חוק בויל, הקובע שבשביל שהטמפרטורה והלחץ בגיהינום יישארו קבועים, הנפח של הגיהינום צריך להתרחב פרופורציונית לכניסתן של הנשמות.

זה נותן שתי אפשרויות:
1. אם הגיהינום מתרחב בקצב איטי יותר מאשר הקצב בו נשמות נכנסות אליו, אז הטמפרטורה והלחץ בגיהינום יעלו עד שהגיהינום לא יהיה יציב, ויתפוצץ.
2. אם הגיהינום מתרחב בקצב מהיר יותר מאשר הקצב בו נשמות נכנסות אליו אז הטמפרטורה והלחץ ירדו עד שהגיהינום יקפא לחלוטין.

איך נוכל לקבוע איזו מהן היא האפשרות הנכונה?
אם נסתמך על התיאוריה שטריזה (שם פרטי) אמרה לי בתחילת השנה ש-"יהיה יום קר בגיהינום לפני שאני אשכב איתך", ונכניס למשוואה את העובדה ששכבתי איתה אתמול, אז אפשרות מספר 2 צריכה להיות הנכונה. ולכן, אני בטוח שהגיהינום פולט חום וכבר קפא מזמן.
כתוצאה ממסקנה זו שהגיהינום כבר קפוא, ניתן להניח כי אינו מקבל עוד נשמות, ולכן, הוא כבר נכחד.
זה משאיר לנו רק את גן עדן, ובשל כך נוכל להוכיח את קיומה של ישות אלוהית, המסבירה את העובדה שאתמול טריזה המשיכה לצעוק "הו אלוהים!".

לבסוף, התלמיד קיבל את הציון "טוב מאוד".

טוב, די, שמישהו יגיד לאלוהים שם למעלה שיפסיק לבכות כמה דקות ויתן לי לצאת מהבית?!?! הגשם יורד פה כבר יומיים ברציפות, כנראה הפעם ממש עצבנו אותו והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא "איזה כיף!!!!" אין, אין כמו החורף… אולי זה בגלל שהקיץ כל כך ארוך בארצנו הקטנטונת והמתחממת, אולי זה בגלל שאני נשרף… לא זאת לא המילה, מתפחם! בקלות בשמש (ואני בכלל מרוקאי) ואולי זה בגלל שאני יכול לצלם כי בקיץ בארץ לצלם זה מילה שנייה לחשיפת יתר :). מה שלא תהיה הסיבה, אין כמו החורף. כפי שנאמר במשפט הצבאי: רטוב זה נקי (ניילון זה חדש, מערום זה מסודר ובורקס זה חגיגי), ואכן, הכל נקי שם בחוץ, הריח של האדמה הרטובה מעורר חשק להתעורר מוקדם בבוקר (טוב נו, לא עד כדי כך) וזה כל כך כיף ללבוש פליז ועם זאת להתכסות בשמיכת צמר ופוך בנוסף ועדיין לא חם לך!

והקרמבו, אחחח הקרמבו… אני זוכר את הימים בהם אמא שלי הייתה קונה את הקופסאות של ה - 40 קרמבו שמחולקות ל 2 תבניות של 20 כל אחת… ואיך כל לילה הייתי מעלים תבנית שלמה ומתעורר בבוקר עם חוסר יכולת להרגיש מתוק מה הוא (ועם שרירים של אלי האנה, בכל זאת, הרבה ביצים יש בקרמבו ). ובכלל, לאן נעלמו גלידות הקרמבו? קרמבויון קטן על גביע גלידה, כשעליו מפוזרות סוכריות צבעוניות?!? אבל לא, היום, במקום פרסים שווים מעדיפים לחלק משולש פיצה וטרופית!!!
בכלל, החורף מעלה זכרונות טובים, חמימיים שאחד מהם, ואני אפילו לא מבין למה, שבשבות הרוח… כאלה שילדים מחזיקים והרוח מסובבת אותם. "נו ו…?" אתם שואלים? גם אני. בקיצור, אני אוהב את החורף, שונא את הקיץ, לפחות עד שיהיה ממש קר ואז כמובן אומר "אני שונא את החורף!".

(אנדריאנה קרמבו, כי גם היא נראית טעימה, תודו)